אתמול פגשתי ילדה צעירה
חכמה, רגישה, בעלת מודעות גבוהה מאד יחסית לגילה הצעיר
התפעמתי והתרגשתי שהדור הצעיר יותר ויותר מודע לעצמו.
כששאלתי אותה איך עברה ועוברת את תקופת הקורונה
תשובתה הייתה חד משמעית:
זו תקופה שלא אשכח לעולם
היא תישאר חרוטה בראשי לנצח!
וכששאלתי במה היא תזכור אותה
פחד אימים, סטרס, לא ישנה בלילות…
וכאב לי עליה
פירקנו את התחושות והמחשבות
והגענו לנוסחה שבעיניי מסכמת את הכל
"אם אני דואגת לסבא וסבתא שלי
זה הופך אותי לנכדה טובה
כי הם רואים שאיכפת לי מהם"
איכשהו יצרנו מן נורמה כזו שלאהוב = לדאוג
אמא ששולחת את בנה לצבא "חייבת" לדאוג
ילדה שאחותה חלתה "חייבת" לדאוג שחלילא לא תמות מהמחלה
ילד שמתחיל כיתה א' "חייבים" לדאוג לו
שידע להסתגל חברתית, לרכוש קריאה וכתיבה
וכו' וכו'…
ואני אומרת: לא! לא חייבים לדאוג! להיפך!
האם הדאגה הזו עוזרת לסבא וסבתא שלי להיות בריאים וחזקים יותר? בפירוש לא
האם הדאגה הזו שומרת על החייל מפני סכנות? בפירוש לא
האם הדאגה מונעת מהילד חרם כיתתי? בוודאי שלא
ואוסיף ואומר שאפילו הדאגה הזו מחלישה
מחלישה את מי שדואג
וגם מחלישה את האחר
כי כשאני דואגת
אני גם מעבירה מסר סמוי
של אי אמון באדם
להיות בריא, להיות חסון, להנות בחברה
אז בואו נתחיל להפגין איכפתיות ואהבה בדרך מיטיבה יותר
מיטיבה לנו ומיטיבה לאחר!
הילדה הצעירה החליטה שהיא יכולה להכין ברכות לסבא וסבתא
שהיא יכולה להכין להם מטעמים ולהוסיף לסל הקניות
שאמא מביאה להם על בסיס קבוע
היא גם יכולה לתכנן מסיבת הפתעה
יכולה להכין להם קפה, לרוקן את המדיח
והיד עוד נטויה…
אבל היא גם אמרה לעצמה
שמעכשיו, כשעולה דאגה בראשה
קודם כל היא עוצרת הכל, עוצרת את המחשבות
נושמת נשימה עמוקה
בוחנת את השלכות הדאגה הזו עליה ועל סביבתה
ומחפשת אלטרנטיבה מיטיבה
בה היא תנקוט
כי כבר הבינה
שהיא אחראית למחשבות של עצמה
גם אתם חושבים עמוק בפנים שלדאוג = לאהוב?
תעשו טובה לכם ולקרובים שלכם,
חפשו אלטרנטיבה
בואו נפיץ אהבה לשם אהבה
