סיימתי השבוע מפגש עם אחת מנשות השביל, וממש התחשק לי לשתף אותך.
לפעמים אנחנו פשוט גדלים בתוך סביבה ביקורתית מבלי לשים לב אפילו
כי הביקורת מוצגת כסממן של פרפקציוניזם,
כשאיפה לשלמות
מתוך מקום כביכול מעודד לצמיחה.
אותה אישה שעברה אצלי תהליך ספרה
שהשבוע החליטה לקחת כפרויקט
קירצוף המטבח באופן יסודי.
היא בת למשפחה ברוכת ילדים, האמא עובדת הרבה ויוצא שהמטבח די מוזנח בתקופה האחרונה.
אז הפשילה שרוולים והמטבח יצא מבריק עם ריח נעים וכל הכלים מסודרים במקום. היא חוותה סיפוק עצום מהתוצאה וראתה בזה תרומה מכובדת למאמץ המשפחתי.
כשהאמא חזרה מהעבודה, ראתה את המטבח ושאלה אותה למה לא נקתה גם את הפח.
היא כמובן הייתה בהלם: מה, אמא לא רואה את כל הניקיון, רואה רק את מה שחסר?
אבל מה ששימח אותה יותר מכל, היא העובדה שפעם משפט כזה היה ממוטט אותה במשך ימים ספורים, פעם הייתה נותנת לפטפטת בתוך ראשה לנצח על המקהלה ויותר מכל, הייתה נותנת להערה הזו משקל כבד שהיה מכביד ממש על הרגשתה.
והיום, מה שהיא ספרה, זה שזה לא הזיז בכלום את תחושת הסיפוק שלה על המאמץ ועל התוצאה.
ולמה אני מספרת לך את זה?
1. כדי שתשימי לב, עד כמה את שואפת לשלמות ועד כמה הרצון הזה עלול לסנוור אותך עד כדי כך שלא תבחיני וגם לא תהני מהדברים הטובים שבחייך.
2. כדי שתקפידי לראות ולפרגן לקרובים שלך, אם בבית ואם בעבודה או בכל מעגל חברתי אחר
3. כדי שתישארי קשובה לקול הפנימי שלך, זה ששמח בתהליך שלך, זה ששמח בהתקדמות שלך ובדברים שאת עושה, גם אם אולי הסביבה לא תהיה מספיק מכילה כדי לפרגן לך
אז ספרי לי, גם את פרפקציוניסטית?
או שגדלת בבית כזה?
אם כן, מה לקחת מהמסר הזה?